בתאריכים 14.1.1997, 27.1, 11.2, ו-19.2.1997 באו כוחות הביטחון הישראלים ופינו בכוח את בני שבט הג’הלין שישבו ליד ההתנחלות מעלה אדומים, כדי שאפשר יהיה להרחיב את ההתנחלות. בכל פעם באו בשעות הבוקר כוחות גדולים, הכריזו על האזור, שטח צבאי סגור, ופינו בכוח את בני השבט מבתיהם. את הבתים הרסו. את המפונים הושיבו על אדמה, שהופקעה מתושבים באבו-דיס, הנמצאת בקרבת אתר לסילוק אשפה – מקום שאינו ראוי למגורי אדם.

את מעשה הפשע הגזעני הזה – סילוק הג’הלין כי הם בדואים, על מנת ליישב מתנחלים, כי הם יהודים – עשתה ישראל, תוך שהיא מפרה את החוק הבינלאומי – אמנת ז’נבה הרביעית; ותוך שהיא מפרה את מגילת זכויות האדם של האו"ם, עליה חתמה; ותוך שהיא מפרה את האמנה נגד גזענות של האו"ם, עליה חתמה. ובכל זאת עשתה זאת מסיבה אחת פשוטה: יש לה כוח לעשות זאת!

מקובל לחשוב שצבא ומשטרה תפקידם להגן על חיינו ועל היכולת של מדינה להתקיים. הצבא אמור להגן על המדינה מפני אויבים מבחוץ ומבפנים, והמשטרה אמורה להיות אחראית על אכיפת החוק ולשמור על הסדר הציבורי. כדי למלא את תפקידם, מקבלים גופים אלה את הלגיטימציה לשימוש באלימות. הבעיה היא, שהשימוש באלימות – דבר פסול מבחינה מוסרית – נותן כוח ולגיטימציה בידי השלטונות להשתמש בגופים אלה למטרות ומעשים נפשעים.

לדוגמה: בעזרת הצבא והמשטרה, יכולה ממשלת ישראל לגזול את רוב האדמות של תושביה הפלסטינים; היא יכולה לקיים מדיניות של דיכוי והפחדה נגד תושביה הפלסטינים; היא יכולה למנוע את חזרתם של מאות אלפי פליטים שגירשה; היא יכולה לקיים כיבוש, תוך שהיא גוזלת את רוב אדמות הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים; היא יכולה להרוס בתים ולפנות תושבים; היא יכולה לקיים התנחלויות בשטחים אלה (תוך שהיא מפרה את החוק הבינלאומי); היא יכולה לדכא ולהרעיב את אוכלוסיית השטחים הכבושים וגם להרוג תושבים.

כל המעשים האלה וכל אחד לחוד, הוא מעשה הגורם למלחמה בין הפוגע לנפגע – מעשה מלחמה. כל אחד מהמעשים האלה, אם אזרח אחד במדינה היה עושה נגד אזרח אחר, היו עוצרים אותו כפושע שעבר על החוק. אך ראה זה פלא, ברגע שהמדינה עושה אותם, יש בכוחה לתת להם לגיטימציה והם אינם נחשבים כפשע. המדינה יכולה לחוקק חוקים המאפשרים לה לעשות מעשים לא מוסריים ומעל לכל את השימוש באלימות. היא יכולה להשתמש בחוקים, הנראים נייטרליים, בצורה גזענית הפוגעת באוכלוסייה אחת ומעדיפה אוכלוסייה אחרת. הבעיה היא שזאת הנורמה בכל העולם וכך מתנהגות מדינות. כך גם פורצות מלחמות, כי בעזרת הכוח הצבאי שלהן, מדינות עושות מעשים שגורמים למלחמות. אלימות של מדינה אחת, משמשת לגיטימציה לאלימות של כל המדינות סביבה.

הסירוב לשרת בצבא, מטעמים פציפיסטיים, איננו סירוב להגן על חיינו. ההפך. זה התיחסות אל החיים כאל הערך העליון ביותר – קדושת החיים. זה הסירוב לפגוע בחיי אדם; זה סירוב להשתתף בעשייתם של מעשים הגורמים למלחמות. הסירוב לשרת בצבא הוא ניסיון לבסס את ביטחוננו על התנהגות מוסרית.

אחרי היסטוריה עקובה מדם ובזמן שהאדם יוצר נשק המאיים על קיום כל החיים על פני כדור הארץ – חשוב שיישמע המסר הפציפיסטי. את ביטחוננו לא נקיים דרך לגיטימציה לאלימות ומעשים לא מוסריים אחרים. את ביטחוננו הקיומי נשיג רק אם נאמץ לנו את עקרונות המוסר כדרך התנהגות לא רק אישית, אלא גם מדינית.

הקונפליקט הוא חלק אינטגרלי של החיים. אבל כפי שאין לגיטימציה לשימוש באלימות בקונפליקטים בתוך המדינה (חוץ מאשר למשטרה באופן מוגבל), ורובם נפתרים או מתנהלים באמצעים לא אלימים, כך אפשר לדרוש דה-לגיטימציה של האלימות ביחסים בין מדינות, או קבוצות זהות אחרות. ההכרה בקדושת החיים של כל אדם ללא הבדל של שייכות: גזעית, מינית, מעמדית, לאומית וכו’, הוא הבסיס הראשון לביטחון. אין שום לגיטימציה לפגוע בחייו של אדם, בלי קשר למעשיו ושייכותו. ככל שיותר אנשים יאמצו את העיקרון הזה, כך ייחלש הבסיס לקיומם של כוחות צבא ומשטרה, המבוססים על לגיטימציה לשימוש באלימות.

אנשים ומדינות נותנים לגיטימציה לשימוש באלימות בכך שהם צריכים להתגונן מאלימותם של אחרים. וכך נוצר מעגל סגור של לגיטימציות לשימוש באלימות. את המעגל הזה צריך לפרוץ. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. הסירוב לשרת בצבא הוא ניסיון לצאת ממעגל הלגיטימציות לשימוש באלימות. זאת הכרזה: אני לא אהיה אלים, גם אם הצד השני אלים.

צד אחר של קיומם של צבא ומשטרה המבוססים על אלימות, הוא הנשק. הנשק הוא כלי לביצוע מעשי אלימות – שכשלעצמם אינם מוסריים. בהבדל מכלים אחרים, הנשק מיוצר על מנת לבצע את מעשי האלימות. כמי שמתנגדים לאלימות, אנחנו מתנגדים ליצור, מכירה, אחסנה ושימוש בנשק. ללא נשק תפחת הסכנה שבאלימות בצורה דרמתית. ללא נשק תוגבל יכולתן של ממשלות לעשות מעשים הגורמים למלחמות והן יפנו לדרכים לא-אלימות לשמירת הביטחון.